יצירה

בכפר הקטן אנדרי, בבית העשוי עץ וחימר, התגורר נער צעיר ושמו יצחק. יצחק היה ידוע בכישרונו הגדול לנגן בכינור, אך לא פחות מכך, גם בטבעו הסוער. לעיתים קרובות, היה נוטה להגיב בכעס ובחוסר סבלנות, גם כלפי הוריו.

יום אחד, אמו של יצחק חלתה. חום גבוה הציף את גופה, והיא התקשתה לתפקד. אביו, איש עמל שעבד מבוקר עד ליל, מצא עצמו קרוע בין עבודתו הדחופה לבין הצורך לטפל באשתו. "יצחק," אמר האב בקול עייף, "עלי לצאת לעבודה. אנא, שמור על אמך, ודא שהיא שותה ותנוח."

יצחק נאנח. הוא רצה לצאת לשחק עם חבריו, ולנגן את לחניו החדשים. אך אמו הייתה חלשה, והוא ידע שאין ברירה. הוא ניגש אליה, הגיש לה כוס מים קרים, וכיסה אותה בשמיכה חמה. לשעות ארוכות ישב לידה, קרא לה סיפורים עתיקים מספר התהילים, ואף ניגן לה בעדינות בכינורו, מנגינות מרגיעות. הוא שם לב לחיוך קטן שעלה על שפתיה, ולשינה השקטה שירדה עליה.

כשחזר האב בערב, הוא מצא את אשתו נחה בשלווה, ואת יצחק יושב לצידה, מנגן בעדינות. "יצחק," אמר האב, וקולו נשנק מהתרגשות, "עשית מעשה גדול. כבוד הורים אינו רק לציית, אלא גם לדאוג להם באהבה, ולוותר על רצונך למענם." יצחק הרגיש חום בלב. הוא הבין שאף מנגינה יפה ככל שתהיה, אינה יכולה להשתוות למנגינת הלב שמנגנת באהבה וכבוד להורים. מאותו יום ואילך, למד יצחק לכבד את הוריו לא רק במעשיו, אלא גם במילותיו ובלבו.