רחל שלנו, אמא, בת 78 במותה, ואני, אמך, עומדת כאן היום, שלושים ימים אחרי שליווינו אותך בדרכך האחרונה. ליבי כואב וכואס, אבל מלא גם בהכרת תודה עמוקה על כל רגע ורגע בחייך שזכיתי לחלוק איתך.
היית מורה לאמנות, אבל מעל הכל, היית יוצרת חיים. חמישה ילדים גידלת, וכל אחד מהם יצירת מופת בפני עצמו, נושא בתוכו ניצוץ מהכישרון, מהטוב ומהנדיבות שלך. כשנכנסים לבית של מישהו מהילדים או הנכדים, מיד רואים את חותמך: ציורים שלך, עמוסי צבע ורגש, תלויים על הקירות, מזכירים לכולם את האור שהבאת לעולם. כל משיחת מכחול שם היא זיכרון, היא נחמה, היא קריצה שלך אלינו מתוך הבד.
"יש אנשים שיוצרים אמנות, ויש אנשים שהם אמנות בעצמם."
הותרת אחריך לא רק יצירות על קנבס, אלא גם ירושה של יצירה, של נדיבות ושל שלווה. ידעת להפיח רוח חיים בכל דבר, להעניק ברוחב לב מכל מה שהיה לך, ולשמור על רוגע פנימי גם בתוך סערות החיים. בעלך, חמשת ילדיך וארבעה עשר נכדיך, כולם נושאים בתוכם את החום והאהבה שהרעפת עליהם. הם ההמשך שלך, הצבעים החדשים בלוח שציירת.
אני מביטה בכם, ילדיי ונכדיי, ורואה את רחל חיה דרככם. אתם מורשתה, אתם יצירת חייה הגדולה ביותר. המשיכו לחיות ברוח שבה היא האמינה, בנדיבות ובאהבה.
רחל, אורך לעולם לא ידעך.