יצירה

שלמה שלנו, שלמה אלקבץ. קשה להאמין שאנחנו עומדים כאן, בחצר האחרונה, ואתה כבר לא איתנו. אבל כשחושבים עליך, חיוך קטן תמיד עולה. כי שלמה, היית איש של סיפורים, של ריחות ושל לב ענק.

זוכרים את כובע הברט האדום שתמיד שמרת בכיס? זה היה הסימן שלך. סימן לגבר שהיה צנחן בנשמתו, גם כשהחליף את המדים בסינר, וריח אבק השריפה בריח של קינמון. כל יום שישי, בלי יוצא מן הכלל, התמלא הבית בכפר סבא בריח עוגיות השמרים שלך. לא סתם עוגיות, עוגיות של שלמה, שכל נכד זוכר ויתגעגע. ואז, כשהיית מגיש אותן חמות מהתנור, היית מתחיל לספר את סיפורי הצבא שלך, משלב בדיחות פנימיות ופרטים מומצאים, וכולנו היינו תלויים בך, צוחקים ומתמלאים באור. זה היה הקסם שלך – להפוך כל רגע לחגיגה קטנה.

השארת לנו ירושה עשירה, שלמה. לא של זהב וכסף, אלא של אמונה – בדרך, בטוב שבאדם; של אחווה – בין אחים, בין שכנים, בין חברים; ושל חיים פשוטים – לדעת להעריך את היופי שברגע הקטן, בשיחה עם נכד, בטעם של עוגיה. גידלת ארבעה ילדים לתפארת, והם המשיכו את דרכך. היום, עם 13 נכדים, הזרעים שזרעת נובטים ומלבלבים, ואתה חי בכל אחד ואחת מהם.

רחל יקרה, ילדים ונכדים – הכאב גדול, אבל הזיכרון חזק יותר. שלמה לא נעלם. הוא חי בסיפורים שלנו, בריח העוגיות שנדמיין, ובערכים שהטמיע בנו. בואו נמשיך לספר את סיפוריו, לצחוק ממעשיו, ולחיות את חיינו בפשטות ובאהבה, בדיוק כמו שהוא לימד אותנו.

שלמה, תמיד תהיה לנו כובע ברט אדום בלב, מזכיר לנו שהחיים הם סיפור מתוק ששווה לספר.