אורי שלי,
אני כותב/ת לך עכשיו, כשקפה בפינצ'טה הופך שוב קצת מר ודמיוני, והחדר שקט מדי בלעדיך. שנתיים עברו, ואיך שהזמן מרצד בין הזיכרונות, כמו כוכבים שקופצים בשמי לילה. אני נזכר/ת בכמה שזה מצחיק אותך, הצלילים המעוותים שיוצאים לי מהפה כשאני מנסה לשיר בקולי קולות, ואז הצחוק המתגלגל שלך ממלא את כל הבית, מחמם כל פינה קרה בתוכי.
🌉 הגשר שבינינו
המרחק, הוא כמו גשר ארוך שאנחנו עוברים עליו כל יום. לפעמים הוא מתנדנד קצת, לפעמים הוא יציב וחזק, אבל תמיד הוא מוליך אותי בחזרה אליך. אני זוכר/ת את הרגעים הקטנים שעיצבו את כל מה שאנחנו: את האמינות השקטה שלך, שנותנת לי תמיד להישען, לדעת שאתה שם. את החמלה האינסופית שלך, שמקיפה ומחבקת כל רגע של חולשה שלי, בלי לשפוט. ואת הידיים החמות שלך, שמחזיקות את שלי, מרגיעות, מבטיחות, כמו עוגן בים סוער.
הלב יודע את מה שהעיניים אינן רואות, והנפש זוכרת את המגע שהגוף כמה אליו.
אני מתגעגע/ת אל התחושה הזו, אל הביטחון שהידיים האלה מעניקות. אל הדרך שבה אתה רואה אותי, עמוק פנימה, אל המקומות שאף אחד אחר לא מגיע אליהם. כל יום שעובר, כל שיר שאני מנסה לזמזם – אני חושב/ת עליך. המחשבות האלה הן כמו חוטי זהב דקים, שקושרים אותי חזק אליך, גם כשאתה רחוק.
אני יודע/ת שזה יגיע. הרגע שבו הגשר הזה יגמר, ושוב נהיה יחד, ואוכל לראות את הצחוק שלך מקרוב, להרגיש את חום ידיך.
באהבה שאינה תלויה בדבר,
רותם