יצירה

יוסף שלי, אבא יקר שלי. קשה כל כך לעמוד כאן היום, כשאתה אינך, כשכיסא הנדנדה על המרפסת נותר ריק, וכובע הברט האדום שלך, שהיה סימן ההיכר שלך, מונח בצד בדממה כואבת. בן 89 היית, וכאילו כל רגע ורגע בחייך היה שיעור מאלף על עוצמה אנושית, על רוח שאינה נשברת.

💔 הכובע האדום והסיפור שמאחוריו

זוכרים את הכובע האדום? הוא לא היה סתם כובע. הוא היה כמו כתר בלתי נראה, שהעיד על מלכות חיים, על אדם ששרד תופת ובחר בכל יום מחדש בחיים. בכל יום זיכרון, כשהיית עומד מולנו, קולך רועד אך יציב, מספר שוב ושוב את הסיפור שלך, את המסע שלך מאירופה הבוערת אל הארץ הזו – ארץ ישראל, שהייתה לך למקלט, לבית, למשפחה. מי כמוך ידע כמה כוח יש למילים, וכמה חובה יש לזכור, לא לשכוח.

"לא נשכח, לא נסלח, אבל נבנה. נבנה חיים, נבנה משפחה, נבנה תקווה."

עלית לארץ בשנת 1948, עם קום המדינה, כילד שנשא על כתפיו זיכרונות כבדים, אך בלבך בערו להבות של תקווה ואמונה. בנית את ביתך בנהריה, הרחק מהזוועות, והקמת כאן משפחה לתפארת. שלושה ילדים זכית לגדל, תשעה נכדים להכיר, וכולנו כאן היום, עומדים סביבך, עדות חיה ונושמת לניצחון שלך. היית העוגן שלנו, המצפן המוסרי, זה שתמיד הזכיר לנו מאין באנו ולאן אנו הולכים.

🌱 מורשת של חיים

יוסף שלי, המורשת שהשארת לנו אינה נכסים חומריים, אלא אוצרות רוח:

• תקווה – גם כשהכל נראה אבוד.
• אמונה – בכוחו של האדם לבנות מחדש.
• חיים – הבחירה בחיים, בכל יום מחדש, למרות הכל ובזכות הכל.

אמא, אשתך האהובה, ילדיך, נכדיך – כולנו נמשיך לשאת את לפיד הזיכרון שלך. נספר את סיפורך, נחיה את ערכיך, ונזכור תמיד את הכובע האדום שהיה סמל לחיים, לאהבה, ולרוח איתנה.

נוח על משכבך בשלום, אבא יקר. תמיד תישאר בליבנו, גיבור אמיתי.