יצירה

למרגלות הרי הגליל, בעיירה קטנה וציורית, חי ילד בשם שמואל. שמואל היה ילד שמח וחייכן, אבל לפעמים, כשהיה שקוע במשחקים עם חבריו, היה שוכח לרגע את הדברים החשובים באמת.

יום אחד, אמו של שמואל, אשה עדינה וטובת לב, ביקשה ממנו להביא לה קנקן מים מהבאר. "שמואל'ה," קראה לו, "בבקשה, בני, הבאר רחוקה והשמש חזקה." שמואל, ששיחק באותו רגע בכדור עם חבריו, התמהמה. "מיד, אמא," ענה, אך לא קם ממקומו. אמו חזרה וקראה לו שוב, בקול רך יותר, ושוב הוא דחה אותה. רק בפעם השלישית, כשראה את מבטה העייף, קם באי רצון והלך להביא את המים.

בדרך לבאר, פגש שמואל את סבו החכם, רבי זושא. "למה פניך נפולות, שמואל'ה?" שאל הסב בחיוך. שמואל סיפר לו על אמו שביקשה מים, ואיך שהתמהמה. רבי זושא הניח יד על כתפו של שמואל ואמר: "שמואל יקירי, דע לך שבזמן שהורים מבקשים משהו, זו לא רק בקשה, זו מצווה גדולה. זו הזדמנות עבורנו להראות להם כמה אנחנו אוהבים אותם ומעריכים את כל מה שהם עושים בשבילנו. כשהיית קטן, הם דאגו לכל מחסורך, והיום, גם אם זה נראה לך דבר קטן, להביא מים זה כמו לתת להם חזרה קצת מהטוב שהעניקו לך."

דבריו של הסב חדרו לליבו של שמואל. הוא הבין שכל רגע שבו השתהה, פגע באמו. כשחזר הביתה עם קנקן המים, ניגש אל אמו, חיבק אותה חזק ואמר: "סליחה, אמא. הבטחתי לעצמי שתמיד אכבד אותך ואת אבא, ואעשה כל מה שתבקשו מיד ובשמחה." אמו חייכה חיוך רחב, חיוך שהיה חם יותר מקרני השמש. ומאותו יום, שמואל הקפיד תמיד לכבד את הוריו, מתוך הבנה עמוקה שזהו המפתח ללב שמח ולבית מלא אהבה.