יצירה

(מצטרף, מרים כוס, מחכה לשקט קל)

נועה ואריאל, יפים שלי. לפני שמונה שנים, כשפגשתי את אריאל לראשונה בצבא, הוא היה נראה כמו ילד מבולבל שרק רוצה שהטירונות תיגמר. ואז יום אחד, בשיחת טלפון קצרה לאמא, הוא פתאום חייך. חיוך כזה, קטן אבל אמיתי, שבקושי ראיתי עליו לפני כן. כששאלתי אותו מה קרה, הוא רק מלמל: "היא כזאת מיוחדת..." – ואני כבר ידעתי מי זאת ה"היא".

נועה, כבר אז ידעתי שאת גורמת לו להרגיש משהו שמעטים יכולים. והיום, כשאתם עומדים כאן, מאושרים וזוהרים, אני רואה שהחיוך הזה רק גדל והפך למלא שמחה ואהבה.

לחיים! שתמשיכו להאיר אחד לשני את החיים, שתמיד תהיו החיוך הכי אמיתי זה לזו. לחיים!