יצירה

"רבי, מנין לך לדעת?" שאל שמואל הצעיר, מבוכך, את רבי שמעון בר יוחאי, בעודם מטיילים בשדה הפתוח. רוח קרירה נשבה בפניהם, וריח פרחי הבר מילא את האוויר. "הרי איננו רואים דבר מכל אשר אמרת."

רבי שמעון חייך בחום, עיניו החכמות נצצו. "שמואל יקירי, לא כל דבר שאתה יודע מתגלה לעין. לפעמים, דברים נשגבים יותר מחכים שתגלה אותם בלבך."

"אבל אם אני יודע דבר שאיש אחר אינו יודע," התעקש שמואל, "האם אין זו חובה לומר זאת בקול גדול, שכולם ידעו?"

רבי שמעון עצר ליד שיח קטן, כפוף ועניו, שפרחיו הצנועים נטו ראשם אל האדמה. "ראה שמואל, השיח הזה. הוא אינו צועק על יופיו, אינו מתפאר בפרחיו. ובכל זאת, מי שמתקרב אליו, מגלה את ניחוחו המתוק ואת יופיו העדין. ודווקא בגלל שאינו מתנשא, הוא מצליח להצמיח פירות מתוקים ורבים."

שמואל הסתכל בשיח, אחר כך ברבי שמעון. "אתה רומז שגם בידע...?"

"כן, שמואל. ידע אמיתי, ידע המגיע ממקום של אמת ויראת שמיים, אינו זקוק לקול תרועה. הוא כשיח הענווה – הוא מניב פירות טובים, הוא משפיע ברכה על סביבותיו, והוא מושך אליו את מי שבאמת רוצה ללמוד. מי שמתנשא בידיעותיו, לרוב מפספס את העיקר, ואת היכולת האמיתית להשפיע. כי ענווה היא המפתח ללבבות, ולידע שנשאר ומשפיע לדורות."

שמואל הרהר בדברים, ונדמה היה כי משב הרוח לפתע מלטף את פניו בעדינות רבה יותר. הוא הבין שגם בידע גדול, יש מקום לצניעות, וכי דווקא בכך, טמון כוחו האמיתי של החכם.