מיכל יקרה שלי,
עשר שנים. הבוקר, כשהשמש שוטפת את הסלון בגבעתיים ונופלת על פינת הקפה שלנו, מצאתי את עצמי שוב צף במנהרת הזמן. זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו, במכון ההוא? ידעתי כבר אז שיש בך משהו אחר. לא הבנתי בדיוק מה, אבל האור בעינייך והחיוך הכובש שלך הותירו בי חותם שלעולם לא אשכח. זה היה הניצוץ הראשון של סיפור האהבה שלנו.
🗺️ המסע המשותף שלנו
מאותו ניצוץ, יצאנו למסע. זוכרת את הטיול לפורטוגל? את השוטטות האינסופית ברחובות ליסבון, את היין שהשקיתם אותי בפורטו, ואת ההבטחה השקטה לעצמנו, אי שם בין סמטאות העיר העתיקה, שזו רק ההתחלה. פורטוגל הייתה רק טעימה קטנה מההרפתקה הגדולה שהפכנו להיות. ואז, הבית הראשון שלנו בגבעתיים. כל פינה בו ספוגה בזיכרונות, בצחוק, ובחלומות שרקמנו יחד. כל מדף, כל תמונה, כל ספל קפה – נדבך נוסף בסיפור שלנו.
"לאהוב זה לא להסתכל אחד על השני, אלא להסתכל יחד באותו כיוון."
✨ האור שאת מביאה לחיי
מיכל, את הרבה יותר מסתם אהובה. את המצפן שלי, העוגן שלי, והמראה שמזכירה לי תמיד מי אני ומה אני יכול להיות. אני אוהב את החוכמה שבך, את הדרך שבה את רואה את העולם ומנתחת מצבים, תמיד חדה ומדויקת. אני אוהב את החיוך שלך, זה שמפיג כל ענן וממלא את הלב באור. אבל יותר מכל, אני מעריץ את הסבלנות האינסופית שלך – כלפיי, כלפי העולם, וכלפי הדרך הארוכה שאנחנו עוד צועדים בה יחד. בלעדייך, חיי היו חסרים את המהות העמוקה ביותר.
עשר שנים חלפו, ואני חש כאילו רק אתמול התחלנו. כל יום איתך הוא מתנה, כל רגע הוא שיעור. תודה לך, אהובה יקרה, על כל מה שהיית, על כל מה שאת, ועל כל מה שעוד נהיה.
באהבה שרק הולכת ומתעצמת,
איתי